"אין חדש תחת השמש" אמר שלמה המלך (קוהלת א, ט), והרקליטוס החכם היווני אמר: "שאין אדם עובר באותו הנהר פעמיים". האם יכול להיות ששניהם צודקים?
גופנו משתנה מהיום שאנו נולדים ועד היום האחרון, תאים נולדים ומתים. האם חילופי חומרים ודורות כאלו משנים את זהותנו ומהותנו כאדם? אולי שוב התשובה היא גם כן וגם לא?
האם כמו בציורי המטמורפוזות של האומן ההולנדי הנודע מוריץ קורנליס אשר (Escher), ציפור הופכת לדג ודג הופך לציפור, או שבתוך הדג ממשיכה להתקיים הזהות הציפורית ולהיפך?...
סוגיית השימור והשינוי היא אחת הסוגיות המרתקות במדע, בספרות ובחשיבה האנושית. המדע עוסק בה בחקירת התקדמותו דרך פריזמה זו וכל תחומי המדע עוסקים בה מהפילוסופיה ועד המתמטיקה ומהיסטוריה ועד הפיזיקה. מאמר זה אינו מתיימר להתקרב לגבהים וגם לא לעומקים של הכתיבה המדעית והספרותית הקיימת בתחום זה והוא גם לא מנסה להציג רוחב יריעה.
המאמר יציג מודל פשוט ופשטני שאולי מאפשר עליית מדרגה בצורת החשיבה האינטואיטיבית האנושית המביטה על קונפליקט בראיה דיכוטומית של בעד ונגד ולסייע לאנשים המובילים חברות וארגונים לשינוי, ולהגיע לתוצאות טובות יותר בדרך נכונה ויעילה יותר.
המודל המוצע יושב על ההנחה כי בתהליכי שינוי במציאות מורכבת, עדיף תהליך בניית הסכמות על תהליך של הכרעה דמוקרטית. מן ההנחה נובעת ההערכה שהדרך הקצרה היא הדרך הארוכה ואין קיצורי דרך. בסופו של נתיב בניית ההסכמות, נמצא הארגון במקום בו כולם מנצחים (או לפחות הרוב הגדול). בסופו של נתיב ההכרעה הדמוקרטית במציאות מורכבת ואי-וודאית, עלול הארגון למצוא עצמו מנהל מחלוקות כדרך חיים ומקבל הכרעות קשות ברוב דחוק, עם מיעוט גדול ומתוסכל. בהעדר תשתית רחבה של הבנה והסכמה ציבורית לשינוי, צפוי הארגון להיגרר בשלב היישום ל"קרבות רחוב" והתנגדויות מתמשכות של מקלות בגלגלים שינסו לחבל בתהליך.
מערכות חברתיות, קהילות, ארגונים, מדינות ואף ציביליזציות, עוברות במהלך קיומן תהליכים של שינוי ושל שימור כל הזמן. עוצמתם של תהליכים אלו ניכרת יותר בעתות משבר והיא באה לידי ביטוי במאבק בין כוחות השימור הנלחמים על הזהות לכוחות החידוש הנלחמים על הקדמה.
המודל המוצע להלן מחלק את החברה האנושית בה מתקיימת כל מחלוקת על העתיד בין ארבע קבוצות ולא בין שתיים. לא מדובר בחשיבה דיכוטומית המאפיינת ויכוח, אלא בחשיבה פוליטית המסווגת אינטרסים וקבוצות אינטרס.
בכל מצב של שינוי מתקיימות 4 קבוצות אינטרס מובהקות. באבחנה בהן ובעבודה איתן ומולן, טמונה במידה רבה הצלחת כל תהליך של הובלת שינוי. החלוקה לארבעת הקבוצות מבוססת על ניפוץ ההנחה ששימור ושינוי אלו מושגים מנוגדים. כפי שהוסבר בתחילת המאמר, שימור ושינוי אלו מהלכים טבעיים בלתי תלויים המתקיימים במקביל בכל מערכת חיה, והאתגר הוא לנהל אותם נכון.
להלן שלושה שקפים המציגים את ניתוח הכוחות הפוליטיים הפועלים בהתמודדות עם תהליכי שינוי ותפקיד המנהיגות בהובלת השינוי, על הסיכוי שבעמידת המנהיגות במבחן והסיכון של כישלון והיווצרות משבר מנהיגותי.
לחלוקה הדיכוטומית המקובלת של אנשים שהם בעד או נגד שינוי, מוסיף המודל המוצע עוד שתי קבוצות. החלוקה המוכרת היא בין אלו שהם נגד שינוי הנקראים במודל "שומרי החומות" (נטורי קרתא בארמית) והם בעד שימור, ומולם ניצבים אלו שהם בעד שינוי הנקראים במודל "הטורקים הצעירים" והם פועלים כנגד השימור.
לחלוקה המוכרת של שתי קבוצות כאמור מתווספות עוד שתי קבוצות. הקבוצה השלישית היא של אלו שאין להם כל תרומה לשימור הארגון וערכיו אותם הם גם לא מיישמים, אבל יחד עם זאת הם פועלים כנגד השינוי. קבוצה זו הנקראת "מוטבי הברדק", רוכבת על הקושי של הארגון להגיע להסכמות ולהחלטות, נהנית מההפקר ומנצלת את המצב המעורפל לטובתה, כדי להשיג טובות הנאה. ביודעם שבסדר החדש שייווצר, לא יוכלו להמשיך לנצל את הארגון הם פועלים כנגד השינוי.
הקבוצה הרביעית היא הקבוצה הממלאת את התפקיד הנדרש מהמנהיגות והוא הובלת הארגון לשינוי כדי להבטיח את שרידותו, המשך קיומו ושימור ערכיו לשנים הבאות. קבוצה זאת נקראת "מבחן המנהיגות" שכן המבחן של המנהיגים שהם תמיד מעטים, הינו ביכולת לשכנע את שומרי החומות שהשינוי הנדרש הוא התנאי לשימור הערכים אותם הם רוצים לשמר, ובמקביל לשכנע את הטורקים הצעירים שהשינוי שהם מבקשים לעצמם אפשרי גם מבלי לפגוע בערכי הליבה של הארגון. הצטרפות אנשים משומרי החומות ומהטורקים הצעירים למנהיגות מוצגת בשקף ההצלחה ומראה כיצד הופכת קבוצת המנהיגות במבחן לרוב ומקטינה את חלקם והשפעתם של מוטבי הברדק. במצב זה מעצימה המנהיגות את החוסן הארגוני כנגד מוטבי הברדק הפוגעים במערכת החיסונית של הארגון ותורמים להתפוררותו כפי שמודגם בשקף המציג את הכישלון.
כאשר המנהיגות נכשלת במבחן העומד בפניה, נכנס הארגון למשבר מנהיגותי. במצב זה, ממלאים את הוואקום המנהיגותי שנוצר מוטבי הברדק המשתלטים על הארגון, ומביאים בהתנהלותם לאיבוד המשמעות לקיום הארגון ולהתפוררות המכנה המשותף ומביאים ליצירה של איום משמעותי על שרידות הארגון ואף יכולים להוביל לכיליונו.
עד כה תוארו במאמר הכוחות הפוליטיים הפועלים בכל מערכת חברתית בעת שינוי. ואולם הצגת הכוחות הפוליטיים אינה מציגה את התמונה המלאה המסתירה בתוכה מציאות עגומה. במציאות העגומה, חלק ניכר מהאנשים ובעיקר בעתות משבר, אינו לוקח חלק במאבק הכוחות הפוליטי והוא יושב, לא מעורב כצופה מהצד וכקהל אדיש.
מקורה של האדישות באיבוד התקווה. בחברה בה אנשים איבדו את התקווה ושכחו את החלום, מתחזק הלא כלום, גוברת הריקנות והייאוש ממלא את החלל. באנשים חסרי תקווה קל לשלוט באמצעות שימוש ברגשות של פחד ושנאה של האחר. זה שבידיו השליטה בידיו הכח והעוצמה. רק מי שאוחז חזק בתקווה ובחלום, כוחו ועוצמתו גוברים והוא יכול להפוך להיות אדון לגורלו ואדם חופשי. כך ברמת הפרט וכך ברמת הארגון.
בספרו "הנסיך" מסווג איש הרנסנס מהמאה ה- 15 ניקולו מקיאבלי את השליטים בממלכות לאריות ולשועלים. האריות מקימים את הממלכה ומביאים אותה לשגשוג ופריחה, עד שהשועלים מדיחים אותם מכסאם, תופסים את מקומם ומדרדרים את הממלכה להתפוררות, ואז, מגיעים אריות חדשים מגרשים את השועלים ומפיחים בממלכה רוח חיים חדשה וחוזר חלילה. במציאות של מקיאבלי בה מתקיים מאבק אין סופי בין שליטים שהם אריות לשליטים שהם שועלים, מושלים גם אלו וגם אלו בעכברים קטנים ובלתי מרוסנים.